הקדמה
בוירג'יני גרימלדי נתקלתי לראשונה בסםרה "הגיע הזמן להדליק את הכוכבים" ספר רגיש וחודר אל הלב על אם לשניים, גרושה שמאסה בחיי השגרה והמחסור הכספי התמידי, אורזת את שני ילדיה ויוצאת למסע בקרוואן.
כשקיבלתי את רשימת הספרים החדשה מהספריה ונתקלתי בשם הסופרת, הזמנתי אותו ודי מהר גם קיבלתי אותו ועוד יותר מהר סיימתי אותו, כי גם הספר הזה בדומה לקודמו, מקסים, נוגע ללב, רגיש ונוגע בבעיות אנושיות של כולם.
אודות הספר
לילי היא צעירה היולדת את ביתה הבכורה טרם זמנה, לילי מעלה את חוויותיה, רשמיה ורגשותיה, מרגע לידת בתיה נמאושפזת בפגייה ועד שחרורה מבית החולים, ביומן.
ביומן היא מדברת ישירות לבתה ומספרת לה כל רגע בערך מחייהם מאז הלידה, היא מספרת על אהבתה הגדולה אליה, על יחסיה עם בן זוגה, יחסיה עם אביה ועם חמה וחמותה, מספרת על התפתחותה, על הקרבה והחברות הנוצרת בין הורי הפגיה, הקשרים שנוצרים עם הצוות המטפל, דרך היומן אנו מתוודעים ללילי הצעירה ולחייה הלא פשוטים.
לואיז מן העבר השני, היא אשה בת 50, יש לה שני ילדים בוגרים, שרלין ותומא, שרלין גרה באנגליה עם בן זוגה הארי, תומא זה עתה עזב את הבית לפאריז כדי ללמוד.
לואיז התגרשה לפני כ-12 שנים, היא אם בכל נימי נפשה ומאודה, האמהות היתה זו שהגדירה אותה עד כה, כל חייה סבבו סביב ילדיה וכשהם יותאים מהבית היא לא ממש יודעת איך להסתגל למצב שנוצר.
הריק שנוצר גדול מלהכיל, למזלה היא מכירה אנשים אכפתיים באמצע הדרך.
נורה חברתה הצעירה מהעבודה מציעה לה לבוא איתה לחוג ריקודים אפריקאים, שם היא מכירה את מרים מלאת החיים והן הופכות לשלישיית חברות. משם היא מתגלגלת להתנדב בפגיית בית חולים לחבק את הפגים הזקוקים לחיבוק ולמגע יד אדם (בדומה לעמותת יחבוק ראשון שיש בישראל מי שמכיר).
לואיז מתחילה לאט לאט לגלות את עצמה, נזכרת שפעם לפני היותה אם במשרה מלאה היו לה חלומות נוספים.
אט אט היא מתחילה להסתגל למצב ומתחילה להגשים חלומות.
סיפוריהן של לילי ולואיז מובאים לסרוגין, פעם פרק מיומנה של לילי ופעם סיפורה של לואיז, בפתח פרקיה של לואיז יש התכתבות בווטס אפ של לואיז עם ילדיה, התכתבות שנונה מצד אחד המציגה את לואיז כאם טרחנית מעט, מעין אמא אווזה ומצד שני ההתכתבויות שנונוות ובהחלא מוסיפות פלפל לספר.
דעתי על הספר
בעיני הספר קסום, עדין, ההשוואה בין אשה המתחילה את חייה כאם לבין אשה שכבר עברה את שלבי האמהות לילדים ועומדת בפתחה של אמהות מסוג אחר, היא גאונית.
יכולתי להזדהות גם עם לילי וגם עם לואיז, בתי הגדולה שנולדה מוקדם מהצפוי גם נשארה בבית החולים לתקופה ויכולתי להזדהות עם הרבה מהתחושות שעברו על לילי, כמו לואיז גם אני היום בשלב שהילדים עוזבים את הבית (חלקם לפחות) ואלה שלא עוזבים כבר הרבה פחות צריכים אותי (אם כי אני מצאתי את זה מאוד משחרר בניגוד ללואיז).
כמו ב"הגיע הזמן להדליק את הכוכבים" הסופרת מכניסה איזשהי הפתעה לקראת סוף הספר שמקשרת לנו בין הדמויות.
