קצת עליי

היי, אני סיגל, אמא לארבעה, בת זוג לאחד והיחיד, רואת חשבון במקצועי משפצת רהיטים בנשמתי, חוץ מזה גם שחקנית כדורשת לעת מצוא, כמו כולן מנסה וגם מצליחה ללהטט בין כל הכדורים .

אני כאן בעיקר בשביל עצמי אבל אשמח מאוד אם תצטרפו, תוכלו למצוא כאן, הגיגים, נוסטלגיה, מתכונים וגם פוסטים בנושאים מיסויים לעצמאים וגם לשכירים.

יומה של מיס פטיגרו/ויניפרד ווטסון

אני נוהגת לכחוב סקירות בדרך כלל בשני מקרים :

  1. כשאני זוכה בהגרלות על ספרים ולכן מחוייבת לכתוב.
  2. כשאני נתקלת בספר שנהנתי ממנו מאוד ולא ראיתי יותר מדי ביקורות עליו בקבוצה הפייסבוק האהובה עליי מועדון קריאה לאוהבי ספרים

אז "יומה של מיס פטיגרו" שייך לאפשרות השניה, נתקלתי בו ברשימת הספרים החדשים ששולחת לנו הספריה אחת לחודש עם תקציר שלהם, בדרך כלל , כדי לעזור לי לקבל את ההחלטה "הרת הגורל" של איזה ספר לקרוא אני נעזרת בהמלצות בקבוצה, במקרה הזה לא מצאתי המלצה אבל בהתחשב בזה שהספר יצא בהוצאת הכורסא שרבים מספריה אני אוהבת החלטתי "לקחת את הסיכון".מה אומר לכם , היה שווה, ספר קטן ומתוק, סיימתי אותו בנשימה אחת, הזכיר לי קצת ותיכף תבינו גם למה את "נער החידות ממומבאי"..הספר לכשעצמו נכתב בכלל ב1938 על ידי ויניפרד ווטסון, שכתבה בסך הכל שישה ספרים, בתחילת הספר מצורפת הקדמה המתמצתת את סיפור חייה של הסופרת ואת סיפור הוצאתו המחודשת של הספר, הקדמה שהיא לכשעצמה מעניינת מאוד.לעניין הספר, הספר מספר על מיס פטיגרו, אומנת אנגליה , לא מוצלחת במיוחד , כך לפחות היא מעידה על עצמה, גווינביר (זהו שמה הפרטי) היא רווקה מזדקנת ושמרנית, בתו של כומר שהעבירה את חייה בשמירה על צניעותה ועל מוסכמות החברה, מה שלא הביא אותה רחוק בחייה, כך היא מבינה במהלך הספר.בחיפושיה אחר עבודה, היא נשלחת לביתה של העלמה דליסיה לאפוס, צעירה יפהפיה , שחקנית וזמרת אך גם בעלת לב זהב, המסובכת עד מעל לראשה בחיי ההאהבה שלה, המורכבים משלושה גברים.מיס פטיגרו, שעם הגיעה לבית של מיס לאפוס, גם אם אינה מבינה מדוע נשלחה לשם, נקלעת מיידית לבעיותיה של מיס לאפוס, בהבינה שהיא המבוגר האחראי בשטח, היא מגייסת את כל נסיון חייה וכל מה שלמדה מהמשפחות בהן עבדה כאומנת, מעט תושיה ובטחון עצמי שמעולם לא חשבה שקיים בה , מפשילה שרווליה ומתחילה לחלץ את מיס לאפוס, ואחר כך גם את חבריה, מבעיה אחר בעיה.עם התקדמות הסיפור, יש לציין שנמשך כיממה , מיס לאפוס וחבריה הצעירים מתמלאים הערצה למיס פאטיגרו, היא נדמית בעיניהם, מה שהיא מעולם לא חשבה על עצמה, אשה חכמה , בעלת תושיה ואפילו אחת שנראית טוב.הסוף הוא טוב כמובן , בכל זאת ספר ממתק, הזכיר לי את נער החידות ממומבאי כי גם כאן , כל בעיה שאליה נדרש פתרונהשל מיס פטיגרו היא העלתה סיפור מהעבר שבאמצעותו פתרה את הבעיה.אני ממש נהנתי מהספר, בהחלט ספר כייפי להעביר את הזמן, עושה נעים בלב, מעלה קצת חיוך על הפנים ובקיצור מומלץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

קיץ גדול/ג'ניפר ויינר

הסופרת בג'ניפר ויינר ניתקלתי לראשונה (או לפחות חשבתי שזה לראשונה) כשקראתי את הספר שלה "זה שאוהבים" ספר חמוד מאוד, על שני ילדים מרקעים שונים לחלוטין

קרא עוד »
דילוג לתוכן