היי, אני סיגל, אמא לארבעה, בת זוג לאחד והיחיד, רואת חשבון במקצועי משפצת רהיטים בנשמתי, חוץ מזה גם שחקנית כדורשת לעת מצוא, כמו כולן מנסה וגם מצליחה ללהטט בין כל הכדורים .
אני כאן בעיקר בשביל עצמי אבל אשמח מאוד אם תצטרפו, תוכלו למצוא כאן, הגיגים, נוסטלגיה, מתכונים וגם פוסטים בנושאים מיסויים לעצמאים וגם לשכירים.
בית » מבטה של אם ואשה
יש לי וידוי לא אופנתי: אני אוהבת חגים, מאז שהייתי ילדה אהבתי חגים, בגלל החופשים, בגלל המשפחתיות, בגלל האוכל הטעים שיש אצלנו ברוב החגים. יותר
את רוב הספרים שאני קוראת בשנים האחרונות, אני קוראת בעקבות המלצות שאני נתקלת בהן בקבוצת הפייסבוק האהובה עלי, מועדון קריאה לאוהבי ספרים (ואם אתם לא
למי שלא יודע אני גרה ביהוד, יהוד, איך נאמר לא העיר הכי אידיאלית לחיות בה, רצף של ראשי עיר שלא קידמו את העיר שעם קצת
היום, בדיוק לפי 9 שנים נולד נדבי, ילדי הרביעי, ואין יום כמו יום הולדת להזכיר לי את מה שכנראה אף פעם לא אשכח, את ההיריון
כביש הערבה מתמשך כמו תמיד, הנוף המדברי כמו משקף את מצב רוחנו השפוף, צהוב ומדכא, הדרך אינה נגמרת והפעם לראשונה גם איננו רוצים שתסתיים כי
לארצי יש יום הולדת אתם ודאי יודעים , אתם ודאי זוכרים, כן , היא כבר בת 68 הגברת עוד לא ממש קשישה , אבל עברה לא
כשהיינו קטנות, אחיותי ואני (ויסלח לי אחי שלא מוזכר פה ,הימים הם הרבה לפני בואו לעולם), וכשלאבי , שהיה ברוב ימות השנה איש נעים ורגוע,
אתחיל ואומר שיש לי משפחה נפלאה, גם זו שנולדתי אליה, המצומצמת והמורחבת, גם זו שיצרתי בעצמי וגם זו שהצטרפתי אליה בזכות הנישואין לבן זוגי. אבל
לי ולוויז (אתם יודעים המערכת הזו שמובילה אותנו בדרכים) יש מערכת יחסים מאוד מורכבת . עד אתמול לא נתתי דעתי על כך, אבל אתמול ,
"כוח הוא היכולת לשבור חטיף שוקולד לארבעה חלקים עם הידיים בלבד – ואז לאכול רק חלק אחד".-דורותי פארקר לי אין כוח , אין סיכוי שאראה