הקדמה:
לפני מספר שבועות, אמצה בתי כלבה, כלבה מתוקה ומלאת אהבה, בכל פעם שהן מגיעות לביקור הבית מתמלא בסוג אחר של שמחה, היא קופצת ומרעיפה נשיקות (ליקוקים) ומבקשת בעדינות תשומת לב, ואני שכבר הספקתי לשכוח איך זה עם כלב בבית מאז שמת קובי, הכלב האחרון שלנו ומאז נמנענו מאימוץ, מתחילה להרגיש שאולי רק אולי, הגיע הזמן לעוד כלב.
ולמה אני מספרת את זה? כי הספר "שנת הכלב" מעבר לזה שהוא עוסק באנשים, בכאבם, ברגשותיהם ובהתנהגותם הוא נותן מקום גם לאהבת הכלבים ליכולת המופלאה שלהם לרפא, לאהבה הבלתי תלויה בדבר שלהם, צריך כל כך מעט כדי לזכות באהבת כלב וזו באמת אהבה מופלאה ומרפאת.
בכל מקרה לאחר ההקדמה הארוכה הזו אחזור לעניין הספר:
על מה הספר:
ד"ר לוסי פיטרמן היא רופאה כירורגית, מתמחה בשחזורי שד של נשים המחלימות מסרטן, לוסי היא רופאה מעולה המקדישה חייה לעבודתה ולנשים בהן היא מטפלת, אבל אז חווה לוסי טרגדיה, ריצ'ארד בעלה האהוב נהרג בתאונת דרכים והיא מאבדת את עוברה באותה תאונה. חייה כפי שהכירה ואהבה ולא רצתה לשנות, משתנים לחלוטין, לוסי לא מצליחה לעבד את הכאב והאבל ומפתחת הפרעה, היא הופכת לקלפטומנית, גונבת בעיקר אביזרים רפואיים מבית החולים בו היא עובדת, אבל גם דברים קטנים מחנויות.
בבית החולים היא נתפסת, מושעית ונדרשת לעבור טיפול ופגישות בקבוצת אלכוהליסטים אנונימיים.
לוסי מרגישה נבגדת, היא אומנם גנבה, היא לא מכחישה אבל היא כן מרגישה שבית החולים שלו נתנה והקדישה את מרבית זמנה בגד בה בשעה שבו הכי נזקקה לו.
היא אומנם פונה לטיפול אבל רק בלית ברירה, היא מרגישה שבכל דקה היא יכולה להתגבר על הקלפטומניה, שלא כמו החברים האחרים בקבוצת אלכוהליסטים אנוניניים, שחלקם שתיינים נגמלים חלקם נגמלו מסמים אבל המאפיין של כולם זה החיים הלא פשוטים שלהם.
במקביל ובספונטניות לא אופיינית מאמצת לוסי כלבה לה היא קוראת "קטנה" היא גם מתחברת עם בחורה אנורקסית ומתחילה להתנדב בבית מחסה לכלבים.
לאט לאט היא מורידה מעצמה את המגננות, מתחילה לשחרר את ההתנגדויות וממשיכה להפגש עם הקבוצה שהופכת עבורה למעין משפחה, ומשנה את חייה בצורה שלוסי לא הייתה יכולה אפילו לדמיין.
סיכום:
הספר הוא ספר מתוק, ציני ומרגש גם יחד, זורם, ומלא תובנות.
משפט אחד שמצא חן בעיני, לגמרי על המובן מאליו לכאורה, ובכל זאת מדי פעם צריך להזכיר אותו לעצמנו:" לא, המוות הוא לא הבעיה, אבל צריך להכיר בו, אם נבין שהזמן שעומד לרשותינו קצוב, לא נרצה לבזבז דקה אחת על תוכניות ריאליטי בטלויזיה, על ריבים על מקום חניה או על גניבה של ערכות תפירה חד פעמיות".
