נכון, כבר יש לי פוסט שכולל בתוכו את הצרוף שנות ה-80 , מה שאומר רק שאני טיפוס מאוד מאוד נוסטלגי ושנות ה-80 חרוטות אצלי כשנים נוסטלגיות לחלוטין.
הלכו שלום ומני אסייג וכתבו סדרה על שנות ה-80 ומה לעשות , אני מודה , אני אוהבת את הסדרה הזו, הגדולים שלי צוחקים עלי, טוענים שזו סדרה נמוכה , הבדיחות גזעניות והם לא מבינים מה אני מוצאת בה, והאמת שגם אני קצת תהיתי , מעבר לזה שאני לא מתה על טלוויזיה ,איך נדבקתי דווקא לסדרה שהדמויות העדתיות בה מוגזמות, אופיין של הדמויות מוקצן, הקמצן , קמצן שאלוהים ישמור, הטיפש, כל כך טיפש שבא לך לצרוח, החרמן גם הוא כזה באופן קיצוני ,התרחישים בדרך כלל גם הם דימיוניים בעליל ובכל זאת אני אוהבת את המכלול ואפילו צוחקת מהבדיחות.
אז ניסיתי לחקור ולהבין מה אני מוצאת בה בסדרה ואפילו הבנתי , קודם כל השחקנים ,גם בעלי התפקידים המוקצנים ביותר , הם שחקנים טובים, שלום אסיאג בדמות אביו ,מעביר את הדמות בדיוק כמו שיכולתי לדמיין , לגמרי רואה את אבא שלו ,לא שהכרתי אותו ,אבל הוא מזכיר לי רבים שכן הכרתי (לאו דווקא מרוקאים) אפילו קצת את אבא שלי וסבא שלי אנשים טובים, מאמינים, תמימים במקצת , ציונים גדולים לפני שציונות נהייתה מילה גסה, אנשי משפחה , כך גם אוולין הגואל שמשחקת את ליליאן אסיאג אם המשפחה, אשה ואם ,מרכז חייה זה ביתה ומשפחתה , היום להיות עקרת בית זה מצב שרובינו מסתכלים עליו בעין עקומה , אבל חייה של ליליאן שלמים , כך היא אוהבת אותם ומשום מה נדמה לי שזה לא רק יציר דמיונם של היוצרים, .אלא כך באמת זה היה , גם הדינמיקה בין שלום אסיאג לבין אוולין הגואל היא משכנעת, זוג אוהב , גם אחרי הרבה שנות נישואין, חולקים כבוד הדדי אחד לשני ,לכל אחד יש תפקיד ברור בתא המשפחתי, וכל אחד גם מקבל את התפקיד באהבה.
שאר השחקנים , החל בפרדי הסתום ואביו, קוקו העוד יותר סתום(שמשוחק על ידי יגאל עדיקה) וכלה בממוקה , בעל המכולת הגרוזיני ובדרך יש גם את מרסל הספר הקמצן, חנה פינצטה, מורדי , ועוד ועוד דמויות כולם משוחקים מצויין למרות הקצנת הדמויות.
מה שעוד אני אוהבת כמובן ואיך לא , הלא זאת אני , זו הנוסטלגיה, תגידו נוסטלגיה ואני שם , ובסדרה הזו יש הרבה ומהכל, החל מזמרי שנות ה-80 : אדם לדוגמא, ההוא שחברתי שרון הייתה מעריצה שרופה שלו, טרום הימים שהוא יצא מהארון כשעוד לא הבנו מה זה ארון ולמה צריך לצאת ממנו, בוי ג'ורג' סוג של כוכב (שנראה כמו כוכבת) משנות ה-80 ,
היריבות הזכורה של ירדנה ארזי ועופרה חזה ז"ל עוד לפני שחלמנו שהיא תמות כל כך צעירה, ולא רק זמרים נוסטלגיים גם תוכניות טלויזה, הרי בשנות ה-80 לא היה שפע טלויזיוני כמו היום, מה היה לנו, כמה תוכניות בודדות שחזרו על עצמן עוד ועוד ואף פעם לא נמאסו עלינו "מנהרת הזמן" עם טוני ודאג, "האי" רחמנא ליצלן שתמיד רצינו לגלות מי זה הקיו ונראה לי שעד היום זה נשאר בגדר תעלומה. וגם תשדירי שרות היו לנו לא פרסומות , ככה קראו לזה בימי הערוץ הראשון והיחיד, מי בוגר שנות ה-80 ולא זוכר את דובי דובי דוברמן- הכלב שלימד אותנו איך לחצות את הכביש….
אז אמרנו כוכבים וסדרות , יותר מזה באחד הפרקים של הסדרה נתקלתי גם בספרי לימוד היסטוריים "תולדות עם ישראל" ספר ההיסטוריה שלנו,וואו זאת הייתה ממש נוסטלגיה , הדיוק הזה של להביא גם את ספר ההיסטוריה הרלוונטי באותה תקופה בעיני הייתה ממש גאונות,ממש תזכורת לשיעורי היסטוריה עם המורה עמירה שגיוונה לנו את השיעורים עם לא מעט וויכוחים פוליטיים.
אבל בעיקר בעיקר , מה שהכי נוגע לליבי בנוסטלגיה המגולמת בסדרה הזו ,זה היום יום, אנשים חוזרים מהעבודה אחר הצהריים , יושבים לאכול יחד ארוחת ערב מוקדמת או צהריים מאוחרת איך שתקראו לזה, כל המשפחה, קצת יושבים לקפה ועיתון לפעמים וקישקושים עם השכנים ,בתשע חדשות של מבט עם המנגינה האלמותית ואז בערך נגמר היום, בלי קישקושי מסכים, על כל צורותיהם , כך בדיוק אני זוכרת את אותם ימים, אבי חוזר מעבודתו כמוסכניק במוסך שבבעלותו במפגש הבקעה, בחמש, חמש וחצי , אימי והוא ,לעיתים גם הילדים מצטרפים כל אחד לפי מידת רעבונו ,תמיד ארוחה חמה, אחר כך הקפה התורכי שהתבשל תמיד על הגז וכמובן הביסקוצ'יקוס (עוגיות של יוצאי הבלקן מתכון בהמשך) האלמותיות של אמא שלי שאף פעם לא נמאס מלטבול אותם בקפה התורכי עם הקימאק (בשפת הלדינו זה נקרא הונטר) ,אבא שלי עם העיתון הנצחי, או לפעמים לגיוון אנציקלופדיה כמו להשלים את שנות לימודיו האבודות. לפעמים יורדים עם הקפה לאתי ואמנון השכנים הצמודים מלמטה , ושותים את הקפה בליווי העוגות היחידות שאתי ידעה להכין, עוגת התפוזים ועוגת השוקולד , שהוכנו בסיר פלא (עוד מונח של שנות ה-80 ודרומה) וטעמן נשאר עימי עד היום.
ואני לא באמת יודעת אם הימים האלה באמת היו יפים יותר ורגועים יותר מהחיים שהיום אנחנו חיים, הנוסטלגיה במהותה , גורעת את הפגמים מהעבר ואנחנו זוכרים רק את הטוב והיפה אבל איכשהו, ומשום מה הנוסטלגיה לשנות ה-80 חזקה אצלי (וכנראה אצל עוד כמה אחרים למשל האחים אסיאג) ולא בכדי.
אז כדי להרגיע את הגעגוע לתקופה שהייתה ולא תחזור עוד ועוד יותר מזה לאנשים שהיו ולא ישובו עוד , כי גם אבי היקר וגם אתי ואמנון כבר שנים לא איתנו ביקשתי מעומר להכין הביסקוצ'יקס (לצערי את מתכוני העוגות של אתי לא הצלחתי לאתר).
והרי הם לפניכם:
ביסקוצ'יקוס
חומרים
1 חמאה של 200 גרם
כוס שמן
כוס מים/כוס מיץ תפוזים (במקור מים , מיץ תפוזים הוא שדרוג מומלץ מאוד)
2 אבקת אפיה
2סוכר וניל
כוס-כוס וחצי סוכר
קילו קמח.
ביצה ומעט שומשום למריחה מעל
מעט סוכר דמררה למריחה מעל
אופן ההכנה
מנפים קילו קמח עם 2 אבקת אפיה
את החמאה בטמפרטורת החדר יש לערבב עם הסוכר ולהוסיף את השמן והמיץ
להוסיף לתערובת בערך 700 גר קמח ואז לאט לאט להוסיף את השאר עד כמה שהתערובת סובלת (הבצק צריך להיות רך).
תוך כדי הוספת הקמח להוסיף גם את הסוכר וניל
כשהבצק מוכן קורצים ממנו חתיכה מגלגלים על קמח נחש בקוטר 2 סנטימטר בערך, חותכים אותו לחתיכות
ומכל חתיכה יוצרים עוגיה בצורת שמיניה
כמו בתמונות המצורפות
על העוגיות יש למרוח ביצה טרופה היטב ולפזר שומשום לחילופין הילדים אוהבים את העוגיות כאשר מפוזר עליהם מעל מעט סוכר דמררה, אבל אז בחומרי הגלם כדאי להשתמש בכוס סוכר ולא בכוס וחצי אחרת העוגיות יהיו מתוקות מדי.
והתוצאה כל כך טעימה, העוגיות נאכלות ממש כמו גרעינים
.
