העצב אין לו סוף

כביש הערבה מתמשך כמו תמיד, הנוף המדברי כמו משקף את מצב רוחנו השפוף, צהוב ומדכא,

הדרך אינה נגמרת והפעם לראשונה גם איננו רוצים שתסתיים כי הלא בסופה מצפה לנו טקס הלוויה.

הראש מבין אך הנפש ממאנת לקבל, עברו כבר חמישה ימים מהרגע שבו התבשרנו את בשורת האיוב הכל כך לא צפויה, חמישה ימים שלכאורה נתנו לנו זמן לקבל ולעכל , אבל איך אפשר בכלל לעכל דבר כזה? איך אפשר לעכל את מותה של אישה בטרם עת, אישה שחיה כאילו אין מחר, אישה שלא חששה לחיות בניגוד למוסכמות ולחיות על פי דרכה, אישה שהיוותה מודל לרבים מאחייניה והייתה חלק בלתי נפרד מחיינו מאז לידתינו?

הנסיעה מתמשכת והמחשבות לא פוסקות, מעלות מהאוב רגעים וזכרונות:

תיקי, הנערה עם הצמות כדורסלנית מצטיינת.

תיקי עם חברותיה הטובות בינה ומרגלית בחצר הבית של סבא וסבתא.

תיקי החיילת עם תג הנחל.

ביקורי השבת בבית סבא וסבתא והציפייה כי תיקי הגיע לשבת בבית כי אחרת הביקור יהיה משעמם.

תיקי הקיבוצניקית , למורת רוחם של הוריה נשארה לחיות בקיבוץ בו הייתה נחלאית , קטורה , נווה המדבר הקסום . אותו כל כך אהבה ועתה, מתעתדים לקברה שם.

תיקי הצמחונית, איך זה יתכן שבת למשפחת דואניס תהיה צמחונית? הלא כולנו כמעט נולדנו עם הקבב התורכי המפורסם בפה. אבל תיקי שתפקידה בקיבוץ היה רפתנית, לא יכלה לבגוד בחברותיה הפרות ולתדהמת כל המשפחה הפסיקה לאכול בשר.

הטיול הראשון של תיקי לחו"ל – לארצות הברית והגלויות ששלחה לנו משם

ביקורי קיץ שלי ושל דודניי בקיבוץ ואז באחד מהביקורים הגילוי ה"מפתיע" שלתיקי יש חבר עמו היא מתגוררת. בהיותה בת לאב שמרן, השביעה אותנו תיקי כי לא נגלה את דבר המגורים המשותפים, כי למרות שתמיד , בסופו של דבר הלכה תיקי בדרכה למורת רוחם של הוריה, עדיין חששה מתגובתם.

המגורים המשותפים הביאו בסופו של דבר לחתונה, ,אבל עוד קודם היו טיולים נוספים. עוד לפני שטיולי התרמילאים הפכן כה נפוצים, באמצע שנות ה80 חרשו השניים את יפן והמזרח, ,אחר כך נסיעות לארצות הברית ביקורי משפחה משולבים בטיולים , ומשהתחילו הטיולים הם לא נפסקו.

החתונה לא התמהמהה, חתונה שכל המשפחה חיכתה וציפתה, תיקי ורוי, תיקי שהייתה במחצית השניה של שנות ה20 שלה , כבר נחשבה בעיני הוריה המבוגרים  רווקה זקנה, הם היו מאושרים לחתן את בתם הצעירה, זכורה לי הנסיעה באוטובוס המאורגן לחתונה הקיבוצית המרגשת, מי היה מאמין שעכשיו שוב יש אוטובוס מאורגן לקיבוץ והפעם ללוויה?

אחר כך הלידות של הבנות ובין לבין עוד טיולים , טיול שורשים עם האחים לתורכיה, טיול אתגרי עם חלק מהאחיינים להרי הקצ'קר בתורכיה ועוד הרבה טיולים בארץ, וכשהבנות גדלו הפכו גם הן שותפות לטיולים, התנדבות בבית יתומים באתיופיה , מסע במדבריות מונגוליה ,כיבוש הרי ההימליה ועוד ועוד.

בין לבין החיים השגרתיים בקיבוץ, , הדרכה בבתי הספר, עבודה בחווה החקלאית בערבה , התנדבות בהוספיס באילת וכמובן המשפחה והמשפחה המורחבת . הייתה זו תיקי שלאחר מות הוריה דאגה למפגשים של שבט דואניס המורחב, פעם פיקניק בפארק הלאומי, פעם לינה בחוף ניצנים, פעם אחרת מפגש בחוות האנטילופות בערבה פעם סופשבוע בצימרים של צחי ואורלי ועוד ועוד רעיונות שיעזרו לשבט הגדול הזה להישאר בקשר.

ואז הגיעה ההחלטה לצאת לשנת חופש, החיפוש אחר חוה חקלאית באזור נידח נמשכה יותר מהצפוי, דיברו על סרילנקה ועל ג'אמייקה ובסופו של דבר הפור נפל על התנדבות בחווה חקלאית באזור טורקנה שבאפריקה (קניה) , אזור שכוח אל פרימיטיבי ובתולי וגם מרתק ויפהפה.

ינואר 2015 יציאה לטיול של לפני אפריקה , טיול במזרח הרחוק אחר כך נסיעה לחוה , חיים פשוטים שרובינו כנראה מעולם לא חוינו ולא נחווה, חיים קשים ועם זאת מלאי חוויות.

במהלך שנת ההתנדבות נסיעה לארצות הברית לטיול משולב עם ביקור משפחתי ופגישה עם הבנות ואז בדרך חזרה לטורקנה הגיע בשורת האיוב, יוסי , אחיה הגדול נפטר, ולמרות שטרם צאתה מהארץ נפרדה ממנו מתוך ידיעה כי הסיכוי לפוגשו בחיים בחוזרה הוא נמוך, בחרה לקחת מטוס לישראל ולא לטורקנה, ואנו מבלי לדעת מה צופן הגורל הציני זכינו לשבוע מלא בתיקי.

לאחר השבעה חזרה לטורקנה, גיחה נוספת למנוחה בתאילנד ואז בקיץ 2016 חזרה הביתה לישראל, הנכד הראשון שנולד , מפגש משפחתי נוסף בו סופרו החוויות מטורקנה , אבל גם זה לא היה  לאורך זמן כי באופק חיכה הטיול הגדול לדרום אמריקה, שלאחריו כך אמרה בשיחות עם אחותה ואחייניתה בתכנון אחרי הטיול לדרום אמריקה יחזרו להשתקע לתקופה ארוכה בקיבוץ.

באוגוסט 2016 התחיל הטיול, טרקים ועוד קצת טרקים , מסע לדרך המוות , ולעוד מקומות שחלקינו רק יכולים לחלום עליהם ואז במדבר המלח , מהמקומות היפים בעולם , שם התחיל הסוף.

מחלת גבהים סיפרה העיתונות,

אבל בדיעבד הבנו שזה היה קריש דם שגרם למותך, קריש דם שכנראה היה שם קודם , ואת חמישה ימים אחר כך חזרת לארץ, באופן אירוני , הכי אירוני , כפי שרק זה שיושב למעלה ומביים אותנו כרצונו במשחק החיים , יכול לביים, חזרת לנוח, בקיבוץ אבל הפעם למנוחת עולמים.

ואנחנו פעם נוספת בתוך שנה נשארנו עם הדמעות, התהיות והכאב שאין לו סוף.

נוחי על משכבך בשלום דודה יקרה שלנו, תשמרי עלינו שם מלמעלה, ביחד עם אבא.

ואנחנו? אנחנו כאן נמשיך לדאוג לאיחוד המשפחה, ויותר מזה נדאג לספר לפלג הקטן, שאני בטוחה שביקום מקביל היית מחכה להתבגרותו ולוקחת אותו לאיזה טיול אתגרי במקום עלום שם, איזו סבתא הוא לא זכה להכיר.