אני שונאת כדורגל, בכלל שונאת משחקים שמשוחקים לצורך תחרות,
המתח בצפייה כקהל ולעיתים גם כשחקנית, שנוא עלי, כחברת נבחרת מאמאנט דאגתי תמיד לבקש מהמאמנת לא לשחק .
אממאמה הרצונות והמאווים שלנו לא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של ילדנו
ובני יקירי מספר שלוש החליט שהוא רוצה לשחק כדורגל, האמת דרישה לא מפתיעה בהתחשב בהיסטוריה של אביו ודודיו כשחקני כדורגל.
שלוש שנים שיחק הילד במסגרת בית ספר לכדורגל, חוג, פעמיים בשבוע , לא נדרשה ממני מעורבות מעבר להסעתו לחוג ובחזרה.
ובשנה הרביעית , שמחה וששון, הילד התקבל לליגה , 11 ילדים שרצים על המגרש, (במקרה הטוב ) לא כל כך מבינים שהם צריכים להתנהל כקבוצה, לא כל כך יודעים מה לעשות על המגרש, אבל קבוצה ליגה שאמורה להתחרות בקבוצות אחרות.
בחלומות הגרועים שלי לא האמנתי שכל שבת, כן היום הזה שמוקדש בדרך כלל למנוחה , יוקדש מעתה והלאה למשחקי כדורגל, כמעט כל שבת אנחנו אורזים את עצמנו בדרך כלל די מוקדם בבוקר ונוסעים למקומות שלא ידענו שקיימים, ערד, ירוחם ,קריית גת (להזכירכם אנחנו גרים ביהוד).
ומה שאני עוד יותר לא מאמינה שהתחלתי קצת ליהנות , לא נעים להגיד אבל הרבה כישרונות אין לנו בקבוצה ובכל זאת בשבת האחרונה די נהנתי לצפות במשחק , אומנם מתוך 70 דקות משחק צפיתי אולי ב20 דקות (בשאר ה50 חשבתי על הפוסט)
אבל היה נחמד
אומנם יכולתי לחשוב על עוד מליון דברים הרבה יותר נחמדים לעשות בשבת אבל היי מה לא נעשה בשביל הילדים????
